י' סיון ה'תשע"א
תלמוד תורה, סטסגולה להתמדה היא להזהר שלא לדבר על שום אחד מישראל, רק אדרבא ישתדל בכל כוחו למצוא זכות וטוב בכל אחד מישראל, ואפילו אם נדמה חס ושלום לרשע, ישתדל למצוא בו נקודות טובות ששם אינו רשע [כמו שמובא על פסוק וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע בסימן רפ"ב עין שם], עד שיהיה כל אחד מישראל יפה ונאה בעיניו, ועל-ידי-זה יזכה להתמיד בלימוד התורה הקדושה.
בערב ראש השנה האחרון לפני פטירתו הסביר ר' נחמן שחז"ל המשילו את התורה לכלה, וכמו כשהכלה היא יפה אזי האהבה בשלמות, אבל כשיש להכלה איזה חסרון ומום אזי בודאי אין האהבה בשלמות. כן היא התורה: כל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל, וכשיש חסרון באחד מישראל - נמצא שיש חסרון בתורה, כי בתורה שורש נשמות ישראל, ועל כן בודאי אי אפשר אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל, ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי (שאזי באמת אין שום חסרון כמבואר בסימן רפ"ב) - נמצא שאין בתורה שום חסרון ומום, ואזי בודאי יאהב את התורה מאד, ואזי יתמיד בלימוד התורה מגודל האהבה.
ראוי לשאול כמה שיחה זו קשורה לכולנו? הרי לאו כל אדם שואף להשיג רמה בלימודים, ומדוע ידאג כל כך ל"התמדה בלימוד" אם אין זה עניינו כלל, והוא מצדו כבר מבטל רוב זמנו בדברי חול וכדומה? ומאידך נראה שאף בשיחה זו דברי רבנו מופנים לכל נפש. ובכן, עלינו להתבונן היטב.
הנה כאשר נשיב לב על תורת רבנו בסימן נ"ד, שם נאמר שכל מחשבה דיבור ומעשה שמוצעים לכל אחד בכל עת ובכל שעה, הרי הם צמצומים מאתו יתברך כדי לקרב את האדם אליו. לפיכך, אפשר לראות את כל החיים כשיעור אחד ארוך, שיכול להפוך לדיאלוג, כאשר נסביר את זה לקמן. תוך כדי פתוחן והבנתן של החוויות, הופך השיעור לכתיבת ספר, בבחינת "וכל מעשיך בספר נכתבים". וברור לכל משכיל, שכל פרק בספר החיים קשור היטב לפרק הקודם ומקדים לפרק הבא, לפיכך חשוב למי שמעוניין ללמוד מספרו שלו לעקוב היטב אחר הדברים, כדי לקשר את הפרקים שלא יהיה ניתוק ביניהם, דבר שהיה מביא לידי בלבולים ואי הבנות. אך התכונה הנדרשת לכך, כלומר לשמור על חיבור הדברים, הלא היא העקביות שנקראית מפי הקדמונים "התמדה". מכאן, שכל אדם כן נוגע בדבר ההתמדה, אף אם לא היה לימוד התורה עיקר עסקו, מכל מקום כיון שכל חייו תורה הם, וללמוד הוא צריך - הרי שמידת העקביות נדרשת לכולם, ושיחת רבנו סובבת על כל איש.
והנה כאשר נמשיך להסביר שיחה זאת על בסיס קוטב זה, תתבהר לנו יותר חשיבות הסגולה שלא לדבר על שום אחד מישראל כדי שלא לפסול את ספר התורה. לפי כל האמור לעיל, האנשים שאנו פוגשים ואלה שנוצר איתם קשר, הרי הם משתלבים בסיפור האישי שלנו. התערבותם (שכמובן נגזרה בהשגחה אלהית) חשובה ביותר בשבילנו, באשר כל אחד מהם נושא אתו את ה"אות" שלו העשויה להשלים את הספר שלנו. מכאן לחוטא בלשון שפוסל את ספר-תורתו, ומטשטש את כתיבת סיפורו עד כדי מיאוס וייאוש שהם התוצאות העצובות המובטחות למוציאי דיבה, כידוע.
ומצאתי בספר "אילו ידעתיו הייתיו" שע"י שלמות לשון הקודש הופכים הרמזים האלהיים המלובשים בכל מחשבה דיבור ומעשה - לשפה ברורה ומובנת, בבחינת דו-שיח ממש, עד כאן לשונו. לפי זה כשמתקנים פגם הדיבה (הפך לשון הקודש) אזי זוכים להשגת "לשון הקודש", וכתוצאה מכך רמזי ההשגחה שהתגלגלו דרך אותם האנשים הופכים להיות הוראות ברורות, דבר ה' אליי ממש. על כגון זה נאמר: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!
מתוך הספר "מרפא לשון" של הרב בזאנסון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה