י"ט סיון ה'תשע"א
על-ידי שמקבל עצה מצדיקי אמת, נעשה המתקת הדינים. גם על-ידי-זה יבוא לו ישועה. גם אם אינו מקבל עצה מצדיקים, אזי אפשר שתבוא לו רעה חס ושלום על-ידי עצמו, בבחינת אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וכו'. אבל אם הוא מקבל עצה מצדיקים אף אם אחר כך לא עלתה לו יפה, הוא יודע שהוא רק מלמעלה.
עצה, ד"הבאתי דברים שיעיפו לכם את המוח."
הוא פותח את התיק ומוציא ערמת ספרים. בן ממצמץ בפליאה."את זה הבאת בשביל להעיף את המוח?"
הוא מתעלם מהיחס המזלזל ואומר בקול מלא חשיבות:
"אלה הספרים של רבי נחמן מברסלב."
בן מזדקף ומרים את משקפי השמש אל המצח.
"תגיד, אתה נורמלי? עד כאן באת לשגע אותנו עם הרבי שלך? אתה חוזר בתשובה, לא? אז לך לישיבה. תעזוב אותנו בשקט."
ברנר מנסה לחשוב על תשובה טובה. כמה שניות של שקט.
"אחי, תן לי סיגריה."
"קח לבד. ליד הבקבוק מים."
ברנר מדליק סיגריה בפרצוף נעלב.
"למה מה הבאתי לך, רעל? בסך הכל כמה ספרים. אחי, אני קורא אותם כל היום, ואני אומר לך, ריבוי אור..."
ריבוי אור? אני חושבת לעצמי, דווקא הגדרה יפה.
"הנה קח, זה תפור עליך. ליקוטי מוהר"ן. תפתח וישתנו לך החיים."
"לא לוקח ולא פותח ותעזוב אותי בשקט."
"יא פחדן, קח נו... זה בסך הכל ספר..."
"תיקח כבר, רק שירד ממך," אני מציעה לבן.
"ויש לי גם משהו בשבילך," הוא יורה אלי.
"אותי תעזוב בשקט. אני אפילו לא בחבורה שלכם."
"לא עוזב. את עוד תבואי על ארבע להגיד לי תודה. קחי."
אני מנגבת את הידיים מהחול ולוקחת. ליקוטי עצות של רבי נחמן מברסלב. אני פותחת את הספר ומקרבת לאף. מריחה. ספר עם ריח טוב. נקי וחדש.
"זה לא בשביל להריח, זה בשביל לקרוא," ברנר מזהיר אותי.
בן צוחק בעיניים עצומות.
"אתה עוד לא מכיר אותה? כל דבר חדש היא מריחה. לפני שהיא אוכלת, לפני שהיא שותה, לפני שהיא לובשת בגד, קודם כל האף."
הוא צודק. אני באמת קודם כל מריחה. לפי הריח של הדברים אני יכולה לדעת אם הם טובים בשבילי.
"טוב, תריחי כמה שאת רוצה, אבל אחר-כן גם תקראי."
הוא לא ישמע ממני הבטחה.
• • •
אני והליקוטי עצות מסתכלים זה על זה.
אני פותחת. מה כבר יכול לקרות, הוא ינשוך אותך?"ליקוטי עצות," אני קוראת בשער הפנימי. "דרכים ישרות ועצות נפלאות לעורר, להקיץ, לחזק ולקרב את כל האדם מכל מקום שהוא. לנטותו לתחייה, להחלימו ולרפאו ולהחיותו לחיים אמיתיים ונצחיים." דווקא יפה. אני עוברת להקדמה.
"מי האיש החפץ חיים, מי הבוחר בחיים נצחיים, מי החס על נפשו באמת, ישים לבו אל החיבור הקטן הזה, מעט הכמות ורב האיכות..." אני מרפרפת על האותיות.
"... הטה אזנך ושמע, פקח עיניך וראה, והבן והבט האמת לאמתו. הסר עיקשות לב ודרכי ליצנות ושקרים, וחכמות של הבל הסר ממך. חוסה על נפשך והטה דעתך ומחשבתך אל האמת לאמתו, כי אם חס ושלום תיטה מן האמת, את מי תטעה? הלוא לא תַטעה כי אם את עצמך..."
"נו, איך הספר? מותח?"
"דווקא נראה מעניין." אני סוגרת אותו.
בן מופתע. הוא לוקח את הספר ומריח אותו.
אני צוחקת והוא פותח את הספר. הכל מסודר שם לפי האלף-בית, מתחיל ב"אמת" ונגמר ב"תשובה".
"אני הולך לחושה. את באה?"
"עוד מעט."
כשאני מגיעה לחושה, הוא כבר באות ג'. גאווה וענווה. אני נרדמת לידו והוא ממשיך לקרוא לתוך החושך ומדליק נר וממשיך לקרוא. מדי פעם אני מתעוררת והוא עוד קורא.
"מעניין?" אני מהמהמת מתוך שינה.
"אהה..." הוא מהמהם לי בחזרה.
ברנר מתפרץ לנו לחושה מוקדם בבוקר.
"נו, מה אתה אומר? התחלת לקרוא?" הוא שואל בעיניים נוצצות.
"קראתי את הליקוטי עצות."
"עד איפה הגעת?"
"עד הסוף."
"מה? קראת את כולו בלילה אחד?... ומה אתה אומר?"
"עוד לא פתחתי את העיניים. תן להתעורר ונדבר."
"רק תגיד לי מה הרגשת שקראת..."
בן שותק.
"תגיד רק מה חשבת."
אני אומרת לבן שיגיד כבר משהו, כי ברנר לא יעזוב אותו עד שהוא יגיד.
"מה אני אגיד? זה לא כל-כך פשוט, אבל בעיקרון זה חזק."
לברנר זה לא מספיק.
"חזק כמו מה?" הוא לא מרפה.
"לא יודע ברנר, עזוב נו. שיגעת אותי."
ברנר קם.
"כלל ראשון ברוחניות," הוא אומר, "אסור ללחוץ על הבן-אדם. צריך לתת לו את הקצב שלו!" הוא יוצא מהחושה.
"איך עשית את זה?" אני מתמתחת.
"אני חוזר לישון. נורא מוקדם בשבילי."
הוא מתהפך לצד השני וחוזר לישון.
הגיבו בברכות לכבוד העצה המאה!
עצה חזקה ביותר, שנשזכה.
השבמחקתודה על הסיפור הקצר !
שיפוצו מעיינותיך חוצה!
השבמחק